טיול באירלנד - 4 שבועות מרץ/אפריל 2003 - ישי שפירא

​

נחיתה ראשונה באי

לקחו לי תשעה ימים בלבד מהרגע שהשתחררתי מהצבא, עד שעליתי על טיסה לאירלנד. כלומר לא בדיוק לאירלנד כי אז עדיין לא היו טיסות ישירות לאירלנד, אלא טיסה דרך בודפשט עם קונקשיין של 7 שעות וכך הגעתי, סוף סוף, בשעות הערב המאוחרות לדבלין. היו לי שתי החלטות בנוגע למסע: הראשונה, שאת רוב המסע אעשה בטרמפים. בדיוק סיימתי לקרוא את הספר "האי הירוק, המקרר ואני", בו גיבור הספר מקיף את אירלנד בטרמפים, בחברת מקרר. הוקסמתי מהמפגשים ההזויים שהיו לו במסע ואמרתי לעצמי שזו דרך מצויינת להכיר באופן אינטימי את המקומיים. ההחלטה השנייה היתה לעשות טיול מתגלגל בלי להזמין מראש מקומות לינה, מלבד הלילה הראשון שהזמנתי עוד מהארץ בטלפון (עדיין לא היה את בוקינג) באכסנייה בדבלין. 

למחרת בבוקר שוטטתי בדבלין. התחלתי בפארק סטפן גרין הירוק והפרחוני, המשכתי לרחוב הקניות גרפטון, ביקרתי בטריניטי קולג' ובמזקקת הוויסקי ג'יימסון. עד כאן הכל היה סטנדרטי ודי זהה לערים אחרות באירופה. אבל אז נכנסתי לפאב בטמפל בר והבנתי סוף סוף מה כל כך ייחודי באירלנד. חבורה של נגנים חביבים ניגנו מוזיקה אירית קצבית. בין קטע לקטע הם עצרו ודיברו אל הקהל, שאלו מאיפה כל אחד בא, איפה הם כבר הספיקו לטייל באירלנד ומה התכניות שלהם להמשך הטיול. אחלה קבלת פנים שהמשיכה לאורך כל הטיול.

​

המסע באירלנד מתחיל

למחרת לקחתי אוטובוס היישר לגלנדלוך, שם התמקמתי באכסניית הנוער של ארגון אכסניות הנוער הבינלאומי בחדר עם עוד 7 מיטות שותפים. מכיוון שבדיוק השתחררתי מהצבא, פחות הפריע לי שותפים לחדר ושמחתי לחסוך 100 יורו ללילה. יצאתי מהאכסנייה ושוטטתי לעבר עתיקות כפר הנזירים, המגדל העגול והגעתי לשפת האגם. הנוף היה מטורף. בערב הלכתי ברגל לכפר הסמוך להצטייד במצרכים במכולת וחזרתי לאכסנייה בחושך גמור ובכביש צר ללא מדרכה, כפי שלמדתי במהלך הטיול, שרוב הכבישים הכפריים באירלנד צרים ולא מוארים בלילה.

את היום השני בגלנדלוך הקדשתי למסלול הליכה מעגלי ארוך בהרי וויקלו. את מפת המסלול קיבלתי באכסנייה והשביל טיפס מעלה אל תצפיות מהממות אל עבר העמק הירוק עם האגמים (גלנדלוך באירית - בין האגמים). המסלול עבר ביערות, חוות כפריות ונחלים ולא היה קשה במיוחד, מלבד מקטע אחד שעבר בבוץ עמוק, טובעני ומלכלכך.

​

טרמפים למערב אירלנד 

את היום למחרת החלטתי להקדיש למסע אל מערב אירלנד בטרמפים. המטרה היתה להגיע כמה שיותר מערבה שאצליח. הגעתי עם הרבה רוח אופטימיות למקטע כביש מחוץ לאכסנייה, נעמדתי בצד הנכון של הכביש והרמתי את זרוע שמאל (כן כן, הכל הפוך שם בכל הנוגע לתחבורה). להפתעתי לא חלפו חמש דקות וכבר עצר הטרמפ הראשון שלי בטיול, אבל לא הספקתי לחגוג אותו כמו שצריך כי הטרמפ היה רק עד כפר לארה הסמוך שאליו טיילתי אתמול ברגל… לא נורא. נעמדתי ביציאה מן הכפר (סה"כ כפר של רחוב אחד קצר) והמתנתי במשך 20 דק' עד לטרמפ הבא שהביא אותי עד העיירה אניסקורטי. שם ברגע שיצאתי מהרכב נקרע לי התרמיל. כתפייה אחת יצאה מהמקום. איכשהו סחבתי את התרמיל עד למדרחוב יפה של חנויות ושם קניתי לי תיק גב חדש ומיהרתי אל הכביש כדי לתפוס עוד טרמפ. לא לקח הרבה זמן ועצר לי רכב שהביא אותי עד העיר ווקספורד. כאן הבנתי מה הבעיה בלהגיע בטרמפ לעיר גדולה. אין שום כביש סביר לקחת בו טרמפ כי כל היציאות מהעיר הן על כבישים מהירים. נאלצתי ללכת עוד ועוד ברגל, עד שמצאתי איזה כביש צדדי שמתחבר לכביש המהיר ושם נעצרתי לתפוס טרמפ. אף אחד לא עצר. אחרי שעה וחצי החלטתי לעשות כמו שראיתי בסרטים. חיפשתי חתיכת קרטון בצד הכביש וכתבתי עליה בעט בגדול את היעד הכי רחוק שחשבתי שיהיה ריאלי להגיע אליו היום: העיר קורק. הנהגים אכן הביטו בשלט, אבל כולם משכו כתפיים או שהצביעו עם היד שלהם שהם נשארים כאן בסביבה. אחרי שעה הבנתי שכנראה ניסיתי ללכת רחוק מדי. פתחתי את המפה ומצאתי עיירה באמצע הדרך, שנראית כמו אחת שתמשוך אליה הרבה רכבים מהסביבה. כזו עיירת מחוז או משהו כזה ורשמתי את שמה על קרטון חדש: "דונגארבן". ומה אגיד לכם, לא חלפו 3 דקות וכבר רכב עצר לי בגאווה ואמר: אני מגיע מדונגארבן! לשם אני נוסע. מה יש לך בדונגארבן?" נאלצתי להסביר לו מדוע כתבתי דונגארבן והוא קיבל את זה בצורה יפה באופן יחסי, לא לפני שהמליץ לי להישאר בדונגארבן כי היא אחלה עיירה לנופש. כמובן שלא הקשבתי בקולו וברגע שהגענו, נפרדנו לשלום והחלטתי שהיום אני מגיע לקורק. אבל באוטובוס. מיהרתי לתחנה, ביררתי מתי יוצא האוטובוס הקרוב (לא כל כך פשוט בימי טרום המצאת האפליקציות) וכך הגעתי לפנות ערב לקורק, בירת הדרום מערב והעיר השנייה בגודלה באירלנד.

​

לילה בקורק

אני מודה שלא ממש התחברתי לקורק. הרגישה לי עיר קצת תעשייתית ומשעממת. גם לא ממש מצאתי פאב נעים במהלך השיטוט שלי בערב. גם את האכסנייה לא ממש אהבתי, בייחוד לא את חבורת השיכורים ששבו לחדר המשותף שלנו באמצע הלילה. כך שלמחרת בבוקר התעוררתי עם פרצוף עייף וכועס (לא תיאור שלי, אלא תיאור שלמחרת שמעתי מפיו של אחד מאורחי האכסנייה, מבוגר משופם שלמחרת נפגשנו בעיירה אחרת באכסנייה אחרת באווירה נעימה הרבה יותר ואפילו יצאנו יחד לפאב). את קורק עזבתי די מהר. הלכתי ליציאה מן העיר, רגע לפני הכביש המהיר ושם תפסתי טרמפ, די בקלות האמת, שהביא אותי היישר אל העיירה קילראני במחוז קרי. סוף סוף הגעתי למערב אירלנד.

​

קילארני וטבעת קרי

בקילארני התמקמתי באכסנייה נעימה וישר יצאתי לשיטוט בעיירה ומחוצה לה. הרבה ירוק מכל כיוון, כולל בין מרצפות המדרכה ועל גזעי העצים, הוכחה לכך שבאירלנד יורד הרבה גשם שמצמיח ירוק איפה שרק אפשר. ראיתי גם איילים בין העצים, סוסים, אגם גדול, מפל ובית עתיק עם גג מקש. ללא ספק סביבה נפלאה. בערב התיידדתי עם שותפיי לחדר ויצאתי איתם יחד לסיבוב בפאבים המקומיים, עם הופעות חיות של מוזיקה אירית מסורתית. שם שמעתי לראשונה את המקור האירי למנגינת "סימן שאתה צעיר" וזה די הפתיע אותי. כטוב ליבנו על הבירה, הידיד המשופם שאל להפתעתי אם התאוששתי מאז הבוקר בקורק, ואז הבנתי שהוא אמריקאי שמטייל יחד עם הבת שלו באירלנד, ושגם הם ברחו מקורק ושמחים שהגיעו כעת לכאן.

בקילארני נשארתי מספר ימים, שכרתי אופניים ורכבתי לאורך טבעת קרי ולמעבר ההרים דנלו. הגעתי באופניים עד לעיירה קיינמאר שהכרתי מהספר "כמו בשמיים" ושבתי בכל ערב לפאבים הנעימים בעיירה.

כשהגיע הזמן להיפרד מקילארני הלכתי לאורך הכביש המוביל לחצי האי דינגל ותפסתי טרמפ קצת הזוי, בפולקסווגן מסחרית של היפים שכאילו יצאו עכשיו מוודסטוק. עצרתי איתם באחד מחופי הים המהממים שבדרך והמשכנו עד לעיירת הדייגים דינגל, שם מצאתי אכסניה לימים הקרובים.

​

סוף החלק הראשון - המשך יבוא