הסקוטים יכעסו, אבל הנזירים גילו את הסוד קודם: הסיפור המטורף מאחורי הטיפה המרה

אם תשאלו חובב וויסקי ממוצע איפה הכל התחיל, הוא כנראה יצביע על הרמות הגבוהות של סקוטלנד. אבל אם תשאלו אותי, אחרי שני עשורים של הדרכה באירלנד, אני אגיד לכם שהאמת חבויה בין כתלי המנזרים האירים העתיקים – והיא הרבה יותר מרתקת (ומשכרת) ממה שחשבתם.

המדע שמאחורי הקדושה: למה נזירים בכלל זיקקו אלכוהול?

הכל התחיל במאה ה-11. הנזירים האירים, שהיו אנשי האשכולות של ימי הביניים, חזרו ממסעות באירופה ובמזרח הקרוב. הם לא הביאו איתם רק כתבי קודש, אלא גם את "אמנות הזיקוק".

אבל הנה הפרט המפתיע: הם לא חיפשו דרך להשתכר. מבחינתם, הזיקוק היה תהליך אלכימי מקודש. הם האמינו שבאמצעות אידוי ועיבוי של דגנים ותירוש, הם מצליחים לזקק את "הנשמה" של הצמח. הנוזל השקוף והחזק שיצא מהמכלים לא היה מיועד לחגיגות, אלא לרפואה. הם השתמשו בו כדי לחטא פצעים, לרפא מחלות מעיים ואפילו כ"סם הרגעה" בתקופות של מגפות.

"מי החיים" – ממשרד המים ועד לכוס שלכם

כאן נכנס הסיפור המופלא של השפה הגאלית. הנזירים קראו לנוזל הרפואי הזה Uisce Beatha (בתעתיק לעברית: ישקה-באהה).

המילה Uisce = מים

המילה Beatha = חיים

עד היום, המילה "Uisce" היא המילה הרשמית למים באירלנד. אם תסתובבו ברחובות דבלין ותראו משאית של חברת 'מקורות' המקומית, תראו שכתוב עליה בגדול: Uisce Éireann (מי אירלנד). בכל פעם שאני מראה את זה לקבוצות שלי, הם נדהמים לגלות שהמרחק בין ברז המים בבית לבין הוויסקי שבפאב הוא בסך הכל מילה אחת קטנה. האנגלים, שלא הצליחו לבטא את ה"ישקה" המסובך, פשוט קיצרו וסילפו אותו לאורך השנים עד שנולדה המילה: Whiskey.

הסוד הגדול: איך משקה שקוף הפך לזהב נוזלי?

בתחילת הדרך, הוויסקי היה שקוף לחלוטין (כמו וודקה או ערק). אז איך הוא קיבל את הצבע הענברי המרהיב שלו? התשובה היא לא מעבדה, אלא פחד מהחוק.

במאה ה-18, השלטון הבריטי הטיל מיסים כבדים על כל טיפת אלכוהול. המזקקים האירים, שהיו יצירתיים לא פחות משהיו עקשנים, החלו להחביא את חביות הוויסקי הטרי במקומות הכי פחות צפויים: הם קברו אותן עמוק בתוך האדמה או הסתירו אותן במחסנים אחוריים בתוך חביות יין משומשות שהגיעו מספרד.

לפעמים, בגלל הפחד מהפקחים, החביות נשארו קבורות במשך שנים. כשסוף סוף היה בטוח להוציא אותן, המזקקים גילו נס: הנוזל ספג את צבע העץ, את הטעמים של היין שנספגו בדפנות החבית, ואת הניחוחות של האדמה הלחה. החריפות של האלכוהול נרגעה והפכה למתיקות עמוקה. כך נולד היישון שאנחנו מעריצים היום – כתוצאה של "העלמת מס" מוצלחת.

קטיפה בחלל הפה: למה הוויסקי האירי הוא הליגה האחרת?

כשאני נמצא עם קבוצה במזקקה בטיול, אני תמיד מבקש דבר אחד: "אל תבלעו מיד. תנו למשקה לדבר". הוויסקי האירי שונה מהסקוטי בגלל שתי סיבות:

1. הזיקוק המשולש: האירים לרוב מזקקים את הוויסקי שלוש פעמים (לעומת בד"כ פעמיים בסקוטלנד). זה מה שהופך אותו ל"קטיפתי". הוא לא שורף את הגרון, הוא עוטף אותו.

2. היעדר העשן: ברוב המקרים, האירים לא משתמשים בעשן כבול (Peat). התוצאה היא משקה נקי, פירותי, עם נגיעות של וניל ודבש שמתפוצצים בפה.

בואו ללגום את הסיפור בעצמכם

דמיינו את הרגע הזה: יום גשום בחוץ (בכל זאת, אירלנד), אנחנו נכנסים למזקקה חמימה, האדים של הלתת באוויר, ואתם מקבלים כוסית קטנה. אתם מרגישים את החמימות מתפשטת בחזה, את הטעם של העץ העתיק ואת הסיפור של אותם נזירים מלפני אלף שנה.

הצטרפו אלי לטיול המאורגן הבא, שבו נבקר במזקקות הבוטיק הכי מעניינות באי, ונלמד להבדיל בין כל טיפה וטיפה. אירלנד מחכה לכם בכוס – אתם באים?

לקריאה נוספת:

• טיולי עומק מודרכים

• הרצאות על אירלנד

• ההיסטוריה של אירלנד